פסק-דין בתיק ב"ל 22815-11-11

1.         בפני ערעור לפי סע' 128 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995, על החלטת הועדה הרפואית לעררים (להלן: "הועדה") מיום 7.11.11 שקבעה, כי אין החמרה במצבו של המערער בגין תאונת העבודה מיום 13.2.96 וכי האמיאנופציה ממנה סובל אינה קשורה לתאונה.

2.         הועדה התכנסה בעקבות פסק דין בתיק ב"ל 27234-07-10 אשר החזיר את עניינו של המערער לועדה בהרכב חדש, והורה לה לזמן את המערער להתייצב בפניה ולקבוע נכותו תוך התייחסות לתיעוד הרפואי, לחוות דעת פרופ' פרידמן מ - 30.12.03 ושל דר' קובל מ -

            29.5.04 ו - 26.12.04.

3.         הועדה קבעה בהחלטתה, כי בדיקת שדות ראיה היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית.

            עוד קבעה, כי לתובע היתה :

"חבלת ראש מזערית אשר לא הותירה שום סימן נוירולוגי למעט תלונות על סחרחורת ותלונות כעבור 7 שנים על המאנופציה.

המאנופציה לאחר חבלת ראש אינה יכולה להיות סימן יחידי ללא ממצאים נוספים נוירולוגיים, סימנים אופייניים בבדיקות הדמיה וקליניות ובודאי שלא לאחר חבלת ראש מזערית ובוודאי שלא כ - 7 שנים לאחר האירוע.

לפיכך הועדה מקבלת את ערעור המוסד ואינה מקבלת את חוו"ד של פרופ' פרידמן ודר' קובל. אין החמרה ואין קשר בין האמיאנופציה לבין האירוע הנדון".

עיקר טענות המערער

4.         לטענת המערער, מסקנות הועדה כי התלונות על איבוד שדה הראיה הופיעו כעבור 7 שנים אינן מתיישבות עם הממצאים שקבעה קודם לכן, כי במכתב של דר' אלימלך פריד  מ -

            31.8.08 נרשם כי " לפי תיקו הרפואי הנ"ל התלונן על איבוד ראיה פתאומי פעמים מימין -

            3.12.96 ו - 7.1.97 וכי בתאריך 28.1.97 התקבל מכתב מדר' נוימן שבו אובחן ליקוי לטראלי ימני בשדות ראיה לאחר חבלת ראש משנת 1996".

המכתב מדר' נוימן לא נמצא, אולם התיק הרפואי הידני ובו הרישומים של דר' פריד הוצג בפנינו.

5.         לטענת המערער, מדובר באבחון רפואי שנעשה בסמוך לאירוע ללא כוונת רווח משני מצד המערער, ואין לדחותו בנימוק כי מדובר באבחון סובייקטיבי.

6.         מוסיף וטוען המערער, כי טעתה הועדה משלא נתנה דעתה לטענות פרופ' פרידמן ודר' קובל בחוו"ד לפיהן המערער אינו סובל מגורמי סיכון אשר יכלו לגרום לאבדן שדה הראיה, למעט חבלת הראש.

עיקר טענות המשיב

7.         לטענת המשיב, דין הערעור להידחות הואיל ומדובר בסוגיה רפואית בה הפעילה הועדה את שיקול דעתה הרפואי כפי שהוסבר על ידה בפרוטוקול.

8.         המערער לא התלונן בפני פרופ' ניימן בשנת 97' על איבוד ראיה אלא על צמצום בשדה הראיה, והתלונות על איבוד ראיה באו בשלב מאוחר יותר. לפיכך, אין סתירה בקביעת הועדה.

9.         הועדה התייחסה לממצאים ולחוות הדעת שבפניה, קבעה קביעה רפואית אותה נימקה והסבירה, ואין מקום להתערבות בשיקול דעתה הרפואי.